אנחנו מסתובבות בעולם, כל אחת חיה את חייה, חופשיה במידה מסוימת, כבולה במידה אחרת.

יודעת שמגיע לה להיות יותר בלי לדעת מה זה בדיוק אומר.

​

כמה אנחנו עצמינו? מתי נלקחנו מאיתנו? איך הנשים בחיינו התערבבו לנו בקיום? מה עושות עם זה?

איך לדעת שאני יודעת

ואיך חוש הריח קשור לכל זה.​​​​​​

​

​

​​​​התלם, הגוף, הנשים שהיו סביבנו, הסודות, התרבות, ההתמחות בהעמדת פנים,

הריצוי, הקנאה, החזקת כל הכדורים באויר.

הבושה.

כל אלה הם משאות כבדים שגורעים תדיר מכוחות החיים שלנו.

שאורבים בצדי הדרך מחכים שנוותר שוב.

שגורמים לנו להרגיש מוקעות.

שפוגעים בהסכמה שלנו למימוש אמיתי, באינטואיציה שלנו, בשייכות שלנו, ובחופש שלנו.

 

וכשאנחנו זוכרות שהסביבה הנוכחית או זו שהולכת איתנו מהעבר,

מרוויחות מהתפקודיות האוטומטית שלנו,

אהבה עצמית היא המהפכה האמיתית.

​

וזה יכול להיות מאוד מאוד בודד. גם אם יש בחיינו אנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

ומגיע לנו להיות עם זה לבד ביחד.

​

הסיפורים שאהבנו במיוחד, מה שהצחיק אותנו, העתיד שרצינו, היומנים הסודיים, גיבורות הילדות, הרגעים החופשיים בטבע, צלילים שהקסימו אותנו, ההשראה בשיעמום, בגד מיוחד, מה שאנחנו נרדמות איתו בלב מה שאנחנו מתעוררות איתו בלב.

כל אלה פרורי זהב טהור שפיזרנו לעצמינו, שמראים לנו את הדרך אלינו,

ששום מארב לא יוכל להם כשנבחר בעצמינו על מלא.​​​

​